מסע אל ליבה של אירופה

הסדרה הקאמרית

רועי שילוח – כינור
נטשה שר – כינור
שירה מיוני – ויולה
אריאל טושינסקי – צ'לו
מירי ימפולסקי – פסנתר

מאהלר: פרק רביעיית פסנתר בלה מינור
שופן: סונטה לצ'לו ולפסנתר בסול מינור, אופ. 65
קודאי: אדאג'ו לוויולה ולפסנתר
יאנאצ'ק: סונטה לכינור ולפסנתר
דבוז'ק: חמישיית פסנתר בלה מז'ור, אופ. 81

קונצרט מקדים בביצוע מארק שויפר, תלמיד כינור בקונסרבטוריון בכיתתה של לנה מזור, יערך בשעה 19:15, באולם רן ברון.

חמישה מבכירי המוסיקאים הקאמריים הישראלים, נפגשים על בימת המרכז למוסיקה קאמרית, למסע מרתק במרכז אירופה בין המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20. פרק רביעיית הפסנתר של גוסטב מאהלר, הוא היצירה הקאמרית היחידה ששרדה מפרי עטו של המלחין האוסטרו-בומהי, המוכר בעיקר הודות לסימפוניות גדולות הממדים שלו. מאהלר כתב פרק זה ב-1876, בהיותו בן 16, תלמיד בקונסרבטוריון של וינה. כפי שניתן לצפות ממלחין צעיר, הסגנון מחקה את זה של מלחיני העבר, בפרט שומאן וברהמס, אך עם זאת, היצירה אטרקטיבית וכתובה ביד בטוחה, בסגנון רומנטי ואקספרסיבי, עם נושאים מלאי כמיהה וגעגועים.

הסונטה לצ'לו ולפסנתר היא יצירתו הגדולה האחרונה של המלחין הפולני הגולה בצרפת, פרדריק שופן, המוכר בייחוד כמלחין של יצירות לפסנתר סולו. למעשה רק תשע מיצירותיו הן לא לפסנתר סולו, אף שהפסנתר משתתף גם בהן. כתיבת הסונטה העסיקה את שופן זמן רב, בין השנים 1846-1847, והיא מציעה נקודת מבט אחרת על המלחין המוכר והאהוב, כשאנו מוצאים אותו נותן ביטוי לקולו הייחודי דווקא במסגרת הצורה הרב פרקית הגדולה שמזוהה עם המסורת הרומנטית הגרמנית, ותוך שמירה על איזון קאמרי בין הפסנתר לבין הצ'לו.

המלחין ההונגרי, זולטן קודאי, נודע, לצד ברטוק, כמניח היסודות לסגנון הונגרי עצמאי וייחודי במחצית הראשונה של המאה ה-20. את פרק האדאג'ו הוא כתב ב-1905, במקור לכינור ולפסנתר, אך כעבור חמש שנים ערך גרסאות גם לצ'לו ולוויולה. ביצירה מוקדת יחסית זו, אנו פוגשים את קודאי עוד כותב בסגנון פוסט-ברהמסי. החטיבות החיצוניות איטיות ורומנטיות ברוחן, ותוחמות חטיבה אמצעית מהירה יותר בסגנון הונגרי ברור יותר.

לאוש ינאצא'ק, הצ'כי, חולל תפנית דומה בארצו לסגנון לאומי עצמאי בראשית המאה ה- 20. הוא החל בכתיבת הסונטה לכינור ב-1913, והשלימה ב-1915, אך שב ושכתב אותה עד להוצאתה לאור ב-1922. היצירה טיפוסית לסגנונו הבשל של יאנאצ'ק, שאינו מפנה עורף מצד אחד למסורת הטונאלית, אך יוצר ניב מוסיקלי אישי ייחודי באופן בו פרגמנטים מלודיים חוזרים ומעומעתים זה מול זה, בעוצמה רטורית השואבת השראה מהאיכויות המוסיקלית של הדיבור, ומשולבים עם תבניות ליווי החוזרות אף הן על מחוות ריתמיות קצרות. הפרק הראשון דרמטי ועוצמתי, הפרק השני, השירתי והלירי, הוא אחד הפרקים הרומנטיים ביותר של יאנאצ'ק. הפרק השלישי, מהדהד מוסיקה עממית. פרק הפינאלה אינו נמרץ כמקובל בסונטות רב-פרקיות, אלא פונה דווקא לרוח אלגית מהורהרת, כובשת בדרכה.

לסיום התכנית נשאר בצ'כיה עם אחת היצירות הידועות והאהובות ביותר ברפרטואר – חמישיית הפסנתר הגדולה והרומנטית של אנטונין דבוז'ק.