רביעיית שומאן (גרמניה)

הסדרה הקאמרית

אריק שומאן – כינור
קן שומאן – כינור
ויט הרטנשטיין – ויולה
מארק שומאן – צ'לו

בטהובן: רביעיית כלי קשת מס' 2 בסול מז'ור, אופ. 18 מס' 2
בטהובן: רביעיית כלי קשת מס' 10 במי-במול מז'ור, אופ. 74, "הנבל"
בטהובן: רביעיית כלי קשת מס' 15 בלה מינור, אופ. 132

רביעיית שומאן, שנוסדה בקלן, בשנת 2007, על ידי שלושת האחים למשפחת שומאן, נמנית כיום עם הרביעיות המוערכות והמבוקשות בעולם, ואנו שמחים לשוב ולארח אותה על בימתנו בפעם השלישית. ה

רביעיית שומאן, שנוסדה בקלן, בשנת 2007, על ידי שלושת האחים למשפחת שומאן, נמנית כיום עם הרביעיות המוערכות והמבוקשות בעולם, ואנו שמחים לשוב ולארח אותה על בימתנו בפעם השלישית. הרביעייה מופיעה בקביעות על הבמות החשובות בעולם, בהן הוויגמור בלונדון, הקונצרטחבאו באמסטרדם, הפילהרמוני בברלין, הקונצרטהאוז בווינה, הגוונדהאוז בלייפלציג, מרכז לינקולן בניו יורק ועוד. שתפה פעולה עם אמנים נודעים, בהם, סבינה מאייר, מנחם פרסלר, שרון קם, קית' ארמסטרונג, אנה לוצ'יה ריכטר ועוד. עד כה הקליטה הרביעייה שישה אלבומים שזכו בפרסים ולביקורות משבחות. בראשית דרכה זכתה הרביעייה להדרכתה של רביעיית אלבן ברג בקלן, ובייחוד להדרכתו של גונתר פיכלר (הכנר הראשון של רביעיית אלבן ברג) בבית הספר ריינה סופיה למוסיקה במדריד. עם מדריכיה הנודעים הנוספים נמנים אברהרד פלץ וריינר שמידט. ב-2011 זכתה רביעיית שומאן בפרסים בשתיים מהתחרות הבינלאומיות החשובות ביותר למוסיקה קאמרית: תחרות אוסאקה ביפן ותחרות פאולו בורצ'אני באיטליה. ב-2012 זכתה בפרס הראשון בתחרות גראץ, וכן בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית הידועה לרביעיות כלי קשת בבורדו. ב-2014 זכתה בפרס המוסיקה בקטגוריית רביעיות כלי קשת מטעם קרן יורגן פונטו.

תכנית הקונצרט מוקדשת כולה ליצירות בטהובן, ומציגה שלוש מרביעיות המופת שלו משלוש תקופות וסגנונות שונים ביצירתו.

את שש הרביעיות הראשונות שלו, אופ. 18, כתב בטהובן בין השנים 1798-1800, לאחר שכבר נהנה ממעמד נכבד בווינה, אליה עבר ב- 1782. בשנת 1800, השנה בה הושלמה הלחנת שש הרביעיות, כבר זכה להצלחה מספקת עד כי כתב לידידו הוותיק פרנץ וגלר בבון: "יצירותי מניבות הכנסה לא רעה, ויורשה לי לציין כי אני מקבל יותר הזמנות לכתיבת יצירות מאשר זמני מאפשר לי לכתוב. יתרה מזאת, אני יכול לסמוך על שישה או שבעה מו"לים, אם לא יותר, שיוציאו לאור כל יצירה מפרי עטי, אם רק אחפוץ בכך. איני זקוק עוד לחסדים. אני נוקב במחיר, והם משלמים". את הרביעיות אופ. 18 הזמין מבטהובן פטרונו החדש, הנסיך פרנץ יוזף לובקוביץ. הרביעיות התפרסמו בווינה ב-1801. ברביעיות אלה אנו מוצאים את בטהובן מגיע לשליטה בסגנונות הכתיבה של קודמיו, היידן ומוצרט, אך באותה עת גם סולל דרך לטריטוריות חדשות: העצמאות של תפקידי ארבעת הכלים ניכרת הרבה יותר מאשר ביצירות קודמיו, המבע נעשה דרמטי ואקספרסיבי יותר ובטהובן נוטל חירויות חדשות בטיפול בצורה. על אף המודלים הרבים מהעבר הקרוב, ועל אף העובדה שהרביעיות אופ. 18 הן תוצר ברור של זמנן, הן לא היו יכולות להיכתב אלא על ידי בטהובן, והן הפרויקט השאפתני ביותר שלו משנותיו הראשונות בווינה. הרביעייה בסול מז'ור, אופ. 18 מס' 2, הייתה, ככל הנראה, החמישית להיכתב. זו יצירה שופעת הומור ושנינות, הקולחת בדרך כלל ברוח טובה, אם-כי מבע רגשי עמוק מבליח לרגעים לאורך ארבעת פרקיה.

הרביעייה אופ. 74 נחשבת – לצד שלוש הרביעיות אופ. 59 (רביעיות "רזומובסקי") לפניה, והרביעייה אופ. 95 ("סריוזו") אחריה – לחלק מקבוצת "הרביעיות האמצעיות" של בטהובן. היא זכתה לכינוי "הנבל", בזכות השימוש הניכר בפיציקטו דמוי-נבל בפרק הראשון. הרביעייה נכתבה בשנת 1809 – באותה שנה בה נכתבו גם הקונצ'רטו האחרון לפסנתר ("הקיסר") וסונטת "הפרידה", החולקות עימה את סולמן. הייתה זו שנה סוערת במיוחד: המלחמות הנפוליאוניות היו בשיאן והצבא הצרפתי פלש לווינה. נאמר על הרביעייה שהיא שלווה ואופטימית במפתיע בהתחשב בנסיבות כתיבתה ובהשוואה ליצירות אחרות של בטהובן. נטען כי יותר משיש בה ביטוי למצוקותיו של בטהובן יש בה ניסיון לברוח לרוגע של העולם הפנימי. עם זאת, אופיו הסוער והמרדני של היוצר עדיין מתפרץ בפרק השלישי של היצירה, ומבעבע מתחת לפני השטח גם בפרקים הנותרים. היצירה נפתחת במבוא איטי קצר וטעון. המרקם ההתחלתי, דמוי-הכוראל, יוצר ציפיית-שווא לשלווה, אך זו מופרת, הן בשל הצטברות סימני שאלה ודו-משמעות בהרמוניה, והן בשל ההדגשים הבלתי צפויים הקוטעים את הרצף. המתח המצטבר נפרק במעבר החד לפרק האלגרו, הכולל תצוגה החלטית ובוטחת; חטיבת פיתוח סוערת, המעצימה את רמזי הדרמה שבתצוגה; וחטיבת חזרה, המחזירה את תחושת הביטחון ששרתה בתחילת האלגרו. סימני שאלה חוזרים בקודה המסיימת, הנפתחת באווירה מסתורית וממשיכה בחזרה דרמטית אל הפיציקטי של "הנבל". הפרק השני, האיטי, בנוי במעין שילוב של רונדו ווריאציות. נושא הרונדו השב ונשמע בין האפיזודות, חוזר תוך שינויים וואריאציות. הנושא ושתי הווריאציות עליו מביעים שלווה שמימית – או לפחות את השאיפה אליה, המופרת במרומז על-ידי אמצעים דומים לאלו של הפרק הראשון (דגשים בלתי צפויים, פיציקטי בקווים פנימיים). האפיזודות ה"חופשיות" – שאף הן אינן משוחררות מהשפעתו של הנושא ומופיעות בין חזרותיו – מציגות אווירה קודרת יותר. הפרק השלישי, סקרצו בדו מינור, מפתיע במזגו הסוער, החורג מכל מה ששמענו עד עתה ביצירה זו. בטהובן המרדן, התזזיתי, שעד עתה היו רק רמזים לנוכחותו, מתפרץ במלוא עוזו. לקראת סיום, הסערה גוועת כמעט באותה פתאומיות שבה הופיעה, ומובילה היישר אל הפרק האחרון הנפתח בנושא מתון, אם-גם מהוסס קמעא, שלאחריו מוצגת שורת וריאציות. בהופעתו הראשונה, מעורר הנושא ציפייה לשקט שאחרי הסערה, אך ציפייה זו מתממשת באופן חלקי ביותר. מעטות הן הווריאציות שאין בהן יסודות עוכרי שלווה, והפרק – ועימו היצירה כולה – נחתם בריצה תזזיתית המסתיימת בחטף.

רבים רואים בחמש הרביעיות האחרונות של בטהובן, מאופ. 127 עד אופ. 132, שנכתבו בין השנים 1824-1826, את שיא יצירתו המוסיקלית. ברביעיות אלה מפליג בטהובן לעולמות כה רחוקים, מסתוריים ונעלמים, ששום מלחין לא הגיע עדיהם, עד כי הוא זונח בכתיבתו כל מחויבות מסורתית כלפי צורה, פרופורציה, טיפול מוטיבי, הובלת קולות וכו', וכל מעייניו נטועים במישור הרוחני והאידיאי הטהור. בכך הוא נוגע בלב ליבה של הישות האמנותית בכל טהרתה, בהפשטה מוחלטת ובהתעלות רוחנית גמורה. את הרביעייה בלה מינור, אופ. 132, כתב בטהובן ב-1825. רביעייה גדולת ממדים זו, בת חמישה פרקים, שביצועה נמשך כ-45 דק', היא יצירה מורכבת ועמוקת הבעה, מרובת ניגודים. היא נפתחת בגישושים מעורפלים של "חיפוש דרך", המובילים לפרק הראשון שכולו הסתערויות ועצירות, פריצות והיסוסים, מלמולים והצהרות, האופייניים כל-כך לבטהובן – המתלבט מכאן והיודע בבירור מכאן לאן הוא חותר. הפרק השני, מעין סקרצו, פותח בוואלס מתערסל, המתפצל ומתפרק בהמשך בשעשועי גומלין בין הכלים. חטיבת הביניים תחילתה בצלילים סהרוריים ובריחוף אוורירי, אפל ומיסתורי, והמשכה רב-תמורות ורב-פנים. לב היצירה הוא פרקה השלישי, האיטי ועמוק ההבעה, הנמשך לבדו כעשרים דקות. בטהובן עצמו נתן לפרק זה את הכותרת האניגמטית "תפילת הודיה של הקם מחוליו, במודוס הלידי". גם אם פניו נשואות קדימה אין בטהובן מפנה עורף למורשת העבר – אפשר שפנייתו למודוסים (הסולמות העתיקים של ימי הביניים), נבעה מחתירתו להשתחרר קמעה מ"עריצותם" הדואליסטית של סולמות המז'ור-מינור, בחפשו אחרי אופני הבעה חדשים, ואפשר כי בפנייה למודוסים הכנסייתיים ביקש בטהובן להעצים את הארשת הרוחנית של יצירתו המאוחרת. מכל מקום, פרק זה אכן מרחף כולו בעולמות עליונים. הפרק הרביעי מתנער באחת מאווירת הפרק השלישי ושב אל הקרקע המוצקה בנוסח של מרש נמרץ, אך גם הוא מאבד אחיזה והפרק נחתם במעין רצ'יטטיב כֵלִי המוביל הישר אל הפרק האחרון: אלגרו אפסיונאטו, בו נחשף בטהובן הסנטימנטלי במנגינה משתפכת ושובת-לב. אולם, גם מנגינה זו אינה מחזיקה מעמד זמן רב ובטהובן חוזר אל המאבקים וההסתערויות, ואף לאזכורי המסתורין, המלמולים והערפילים מן הפרקים הקודמים. הוא מגייס לשם כך מַהלכים ריתמיים והרמוניים מורכבים למדי שיביאו בסיכומו של דבר אל הסיום ההחלטי ומלא האופטימיות בלה מז'ור קורן.

"Personal and profound" (BBC Music Magazine)

"One of the most exciting string quartets of the present day" (Fono Forum)

"Fire and energy. The Schumann Quartet plays staggeringly well […] without doubt one of the very best formations among today’s abundance of quartets, […] with sparkling virtuosity and a willingness to astonish." (Süddeutsche Zeitung)